הפרויקט של גל וינשטיין עוסק כולו בזיכרון: זיכרונות מן העבר המיתי הרחוק, מימי כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, מתערבים בזיכרונות מן העבר הקרוב, מראשית יישוב הארץ בעידן הציוני. אלה ואלה הם זיכרונות קולקטיביים, מרכיבים חשובים בעיצוב הזהות הישראלית. אך לצד המבט אחורה, אל העבר, ניכר ב”שמש בגבעון דום (2017) גם מבט אל העתיד, מבט אפוף חרדה שעשוי להתפרש גם כנבואה אפוקליפטית. וינשטיין מעניק בעבודתו פירוש־מדרש חזותי למילות הנס המקראי. כחוקר מקרא אתייחס כאן לנס של פריצת סדרי הבריאה — עצירת השמש והירח ממהלכם בשעת מלחמת יהושע במלכי האמורי — ואציע כמה הרהורים על גילויי הנס הקדום ועל גלגוליו ביצירתו של וינשטיין.

הנס המרהיב של עצירת השמש והירח ממהלכם מתואר בקיצור רב בפסוקי ספר יהושע: “אז ידבר יהושע לה’ ביום תת ה’ את האמורי לפני בני ישראל ויאמר לעיני בני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וידם השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר. ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים. ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה’ בקול איש כי ה’ נלחם לישראל” (יהושע י, יב-יד). הנס מתרחש עם פתיחתו של פרק חדש בתולדות עם ישראל, כניסתו לארץ ישראל, והוא מתכתב עם נס כל הניסים, עם תחילת כל ההתחלות, בריאת העולם: אז ברא אלוהים את המאורות הגדולים, השמש והירח, “את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה” (בראשית א, טז). ועתה ניטל שלטונם של המאורות והם מושבתים זמנית ממהלכם.

הקריאה בפסוקי הנס בספר יהושע מעוררת את השאלה: מיהו בעל הנס, ה’ או יהושע? התשובה לכאורה פשוטה: יהושע פונה לה’ בתפילה לעצירת המאורות ולהארת שדה הקרב עד שישלים את נצחונו על האויב, וה’ נענה לבקשתו והוא אפוא מחולל הנס. גדולתו של יהושע מסתכמת רק בכך שה’ שומע לתפילתו: “ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה’ בקול איש. “תפילה דומה לעצירת השמש עד להשגת הניצחון נושא אגממנון, המייחל לראות בחורבנה של טרויה, באיליאדה להומרוס:

[…] השמיע תפילה השליט אגממנון:

״זאוס, כביר, מהולל, כהה עבים, שוכן שמים,

אל נא תניח לשמש לבוא ולחושך לרדת,

עד אשר אהפוך על פניו את ארמון פריאמוס

המפויח, ובשעריו אשלח אש אֹכלת […]״. ¹

אך דברי יהושע “שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון” אינם נשמעים כתפילה לה’. אדרבא, יהושע פונה ישירות אל השמש והירח ומצווה עליהם, והם יצייתו לפקודתו. במילותיו אלה אין יהושע מצטייר כמשרתו של ה’, אלא כגיבור מיתי רב כוח. ואכן, בספר בן סירא הנס מעוצב כמעשה על אנושי של יהושע: “הלא בידו עמד השמש יום אחד היה לשנַים” )מד, ו). רוצה לומר: יהושע בכוחו ובעוצם ידו, הוא ולא אחר עצר את השמש ממהלכה.

את ציוויו של יהושע על המאורות אפשר להבין בשתי דרכים: לפי האחת, הפועל “דום” משרת את שני חלקי הצו: שמש בגבעון דום, וירח [דום] בעמק איילון. כך מובנות המילים בפסוק הבא: “וידם השמש וירח עמד […]”.  פירוש כזה מעורר את זכר חלומו של אבי אבותיו של יהושע, יוסף (יהושע הוא משבטו של אפרים, בנו של יוסף). בחלומו השני, המגלומני, רואה יוסף ומספר לאחיו: “והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי” (בראשית לז, ט). יוסף כאילו ניצב על פני השמים, במישור אחד עם המאורות, או אף מעליהם, ואלה כורעים לפניו ומקבלים על עצמם את מרותו. ציוויו של יהושע, שהוא מעין פירוש־התגשמות של חלום יוסף, מגלומני לא פחות מחלום אבי אבותיו. לפי פירוש אחר של מילות יהושע,

הוא מצווה על השמש לבדה לעמוד מלכת כדי להאיר את שדה הקרב, כאמור בהגשמת הצו בפסוק יג: “ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים”.

כדאי לזכור כי במרחב שנכתבים בו פסוקי בראשית ופסוקי יהושע, רבים רואים בשמש לא גֶרם שמימי שה’ בראו, אלא אל עצום וגדול. אף בבית ה’ בירושלים עבדו את השמש, עד אשר טיהר המלך יאשיהו את המקדש: “וישבת את הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש מבוא בית ה […]’  ואת מרכבות השמש שרף באש” (מלכים ב כג, יא). מרכבות אלה מסמלות את מסעו היומי של השמש בשמים. במזמור יט בתהילים נכתב על אודות השמש: “והוא כחתן יצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח. מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם” (פס’ ו-ז).

בשתי התרבויות הגדולות שעם ישראל שכן ביניהן, תרבות מסופוטמיה מכאן ותרבות מצרים מכאן, זכה אל השמש להערצה שאין לה אח ורע. בבבל נודע ההמנון לַשַמש, אלוהי השמש, שם נכתב: “תתהלך בשמים תמיד, מדי יום תעבור את הארץ הרחבה, גאות הים, ההרים, ארץ ושמים תעבור יום יום ללא הפוגה […] תלך ביום ותשוב בלילה. אין גדול ממך בעדת האלים כולם”. ²

במצרים הכיר פרעה אח־נא־אתן באל השמש כאל אחד ויחיד. בהמנונו לשמש נכתב: “תהילה לחי באָפָקַיִם בשמו שמש אשר הוא אתֹן החי לעולם ועד […] אדון הסובב הכול, אתֹן אדון השמים ואדון הארץ […] תופיע בהדר באופק השמים – אָתֹן החי מחולל החיים, תזרח באופק קֶדֶם וכל הארץ מלאת הדרך, יפה אתה וגדול, מנוצץ ומרומם מעל פני האדמה, זהרוריך יחבקו ארצות, עד לקצוות ע שיתָ”.³

במקרא נמצא ביטוי נוסף לנס עצירת השמש לבדה, ואפילו להשבתה לאחור. כאשר חלה חזקיהו והתפלל לאלוהים, זכה להבטחה להחלמתו אשר לוותה באות. המעשה מובא במקרא פעמיים, במלכים ב כ, א-יא, ובישעיה לח, א-ח. בספר ישעיה מוזכרת מפורשות נסיגת השמש במעלות אָחָז, שהן שעון שמש. הנביא ישעיהו אומר למלך: “וזה לך האות מאת ה’ אשר יעשה ה’ את הדבר הזה אשר דיבר. הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה [השמש — כך בתרגום השבעים] במעלות אחז אחורנית עשר מעלות ותָשָב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה” (לח, ז-ח).  כלומר, הנס הוא מעשה ה’ לבדו, כאמור על אלוהים בספר איוב: “האומר לחרס [=לשמש] ולא יזרח” (ט, ז).

אם נשוב ליהושע — נס עצירת השמש, מבלי לעצור את הירח, גדול כפליים. למה הדבר דומה? לעצירת מחוג אחד של שעון מכני, בעוד המחוג השני ממשיך במהלכו. והנה, גם בתפילת אגממנון דובר בעצירת השמש לבדה, שהרי לא תצמח כל תועלת מעצירת הירח לשם הארת שדה הקרב. מסורות חז”ל השבות אל הנס המקראי אכן מתרכזות בשמש, כגון זו המקנאת לכבודו של משה וקובעת שבניגוד ליהושע, שהעמיד את החמה פעם אחת, “חמה עמדה לו למשה שתי פעמים” (מדרש תהילים יט, ח).

ספר יהושע מספר כי יהושע זכה לגמול על שירותיו לעמו. העיר תמנת סֶרַח ניתנה לו לנחלה (יט, נ), ובה אף נקבר (כד, ל). אך בשופטים (ב, ט), החוזר על דבר קבורתו, שם העיר “תמנת חֶרֶס” (שיכול אותיות), וזו כנראה הגרסה המקורית, ואין “חרס” אלא שמש, כמו שנאמר בשופטים יד, יח: “ויהי ביום השביעי בטרם יבוא החַרְסָה”, היינו בטרם ישקע השמש. מישהו שינה בכוונת מכוון את שם העיר לתמנת סרח כדי לטשטש את הקשר המיוחד בין יהושע לשמש ששלט בה. מסורת מדרשית הידועה עדיין לפרשן המקרא רש”י מבארת את שם עירו של יהושע תמנת חרס: “על שהעמידו תמונת חמה על קברו, לומר: זה הוא שהעמיד חמה. וכל העובר עליה אומר: ‘חבל על זה שעשה דבר גדול כזה ומת'”. בעוד גיבור מגיבורי האומות המחולל נס כגון זה זוכה להאלהה ולחיי עולם במרום, בספר התנ”ך הנותן מקום לאל אחד ויחיד, ימות הגיבור האנושי ככל האדם. יהושע ביקש בנס עצירת השמש לעצור את הזמן, משאלה כמוסה המשותפת לרבים מבני האדם, אם לא לרובם ככולם, אך השמש ממשיך במרוצתו.

* * *

בתערוכה של גל וינשטיין מופיעה השמש שלוש פעמים: פעם אחת בשם הפרויקט (“שמש בגבעון דום”), פעם שנייה בעבודה בחצר הפנימית של הביתן — שמש שיש  (2014) ופעם שלישית על הרצפה בחלל הכניסה — שם היא נראית כשרידים, כאילו נעקרו קרניה מהרצפה. בשמש שיש, השמש של וינשטיין מציגה מעשה בראשית נוסף: היא מהווה מעין מפה של המושב נהלל — ראשית ההתיישבות הציונית־החקלאית בעמק יזרעאל. אם השמש של יהושע נועדה להבטיח את חורבן האויב, הרי השמש של נהלל אמורה לכאורה להאיר את היצירה החקלאית ולנסוך במתבונן אופטימיות ושמחה. ואולם נהלל עשויה שיש — חומר שמיועד למצבות ולהנצחה, כלומר כזה ש”מתגבר על הזמן”, והעובדה שהשיש איננו מלוטש מקנה לעבודה צביון של שריד ארכיאולוגי, כסמל קדום  מקורו בכלל באיטליה.

השמש מקיימת גם שיח של אור עם הבניין שהפרויקט מוצג בו — בניין לבן, אופייני לאסכולת הבאוהאוס, מעין דף חדש, לבן, בתולדות עם ישראל, לובן המסמל טוהר וקידמה. בעוד הנס של יהושע בשער נביאים ראשונים לא מנע את החושך — החורבן שנחת על עם ישראל בסופה של חטיבה ספרותית זו עם גלות בבל; הרי שנס נהלל, שכולו מעשה ידי אדם, הציוני החדש, מבטיח לכאורה אך טוב. האומנם? קץ המבט האופטימי יגיע עד מהרה עם הכניסה לבניין פנימה. כאן יתברר כי החלום הגיע אל ריסוקו. התצוגה במפלס התחתון העשויה מדמה עובש הצומח , צמר פלדה ונושאת את השם נחוש, עמיד ובלתי נראה  (2017) על הרצפה, כובש כל חלקת טובה, וממשיך ומטפס בעקביות ובנחישות על הקירות אשר ידעו ימים טובים יותר. העובש מכסה על תפארת העבר, על קישוטי הקיר העתיקים, המסתוריים מעט. העובש הפושה בכול ממחיש את עוצמת הנפילה. החלום המגלומני — חלום ההתיישבות החקלאית היצרנית — נכשל, ומאליה עולה תמונת החורבן, כזאת שצופה־מתאר הנביא ישעיהו: “[…] עד אשר אם שָאוּ ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תִשָאֶה שממה. וריחק ה’ את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ” (ישעיה ו, יא-יב). הקץ הוא קץ אפוקליפטי, אשר פותח פתח לראשית חדשה, לא מנחמת, של צמיחה אחרת, בעולם ללא אדם.

אך הנה, מבטו של הצופה בתערוכה נמשך אל מקור אור אחר, אל עבודת הווידיאו הארה (2017) המוקרנת על אחד הקירות: בעירה מתפשטת דרך חתך של מוח אנושי (עשוי צמר גפן).  האם הארה מייצגת התחלה חדשה, זו של הקידמה האנושית, ומפגינה את כוח היצירה־הבריאה הטמון במוח האדם? אם בעיצוב הנס הקדמון, המיתי, צפינו במתח בין חלקו של אלוהים לבין חלקו של האדם, הרי עתה אין האדם זקוק עוד לאלוהים אשר נגוז ונעלם. השמש החדשה זורחת במוחו של האדם. אבל אפשר להתבונן בהארה גם באופן שונה, אף מהופך: השמש אינה ניצבת דום, אלא כלה וכבה כמעט כהרף עין, ושוב אין לנו אלא ניוון. המוח האנושי טרם מצא מזור למחלות הזקנה המכלות אותו עצמו. מאז ימוֹת גן עדן מבקש האדם להיות כאלוהים, אך האדם הוא רק אדם, “אדם ולא אל” (ישעיה לא, ג).

כמעין איזון לתמונת העזובה, לשמש הכבה, ניצבת עבודת הקיר המשתרעת על פני שלושת מפלסי התצוגה: ירח בעמק איילון (2017), עבודה העשויה צמר פלדה ולבד צבעוני. השמש נעצרה, אך הירח, לבנה במילואה, ממשיך במהלכו ומאיר את הלילה באור שקט, מרגיע. התמונה היא תמונת טבע שכיחה, אולי נוסטלגית ואפילו מעוררת תקווה. ואף על פי כן יש בה משהו שמעורר תחושה בלתי נוחה; גם זו תמונת עולם ללא אדם.

במפלס המרכזי, לב התצוגה, שאפשר להשקיף עליו מן המפלס העליון, שב העובש לשלוט. העמק הוא אותו העמק של שמש שיש, עמק יזרעאל, אך השמש רחקה מן העמק והלאה. לילה פרוש על פני העמק, שאופיו החקלאי עבר מטמורפוזה. לא עוד חקלאות פרי עמלנות אנושית, אלא צמיחה ללא מגע יד אדם, כבימים שבטרם יצירתו: “ואדם אין לעבוד את האדמה” (בראשית ב, ה). זו חקלאות של עובש (קפה בשלבי עיפוש שונים), מעין חקלאות מעבדה ההולמת את עידן ההיי־טק, חקלאות עקרה שאיננה מייצרת דבר ממה שנתן אלוהים לאדם ולחיה לאכלו, כמאמרו: “הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים וכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה” (בראשית א, כט-ל). בעצם זו חקלאות של שקר, תמונה נוספת של עזובה ואובדן, סוף לנהלל של השמש הזורחת.

במפלס העליון, תחת הכותרת אל על (2017), מוצבת עבודה עשויה אקרילן וסיבי לבד השבה ומדמה בעירה, אש ועשן הפורצים עם שיגורו של טיל או לוויין. העבודה עוצרת את הזמן, את רגע השיגור, מעין “שמש בגבעון דום” של המלחמה המודרנית, מלחמת הטילים, מלחמה טכנולוגית ללא אלוהים. המגע האנושי היחיד במלחמה זו מוגבל ללחיצה על כפתור

או על מקלדת המחשב. זו מלחמת סוף־עולם, פרי נוסף של הארה מהמפלס התחתון. האדם מכלה את עצמו בכוח היצירה. האדם, היודע טוב ורע, בחר ברע. האם הטיל מסמל את הסכסוך הנוכחי, בן בנו של הסכסוך מימי יהושע בן נון? האם הטיל הוא “שלנו” או “שלהם”? האם הטיל נושא ראש נפץ גרעיני? האם רגע השיגור הוא הרגע האחרון ובו יאבד הכול? הטיל הנוסק לשמי מרום, אל מקום השמש, ימהר וייפול, במסלול הממחיש מהלך של מאניה־דפרסיה, של מגלומניה אנושית והתרסקותה.

שרשרת הניגודים בין נס אלוהים ליצירת אדם, בין שמש לבין “הארה”,  בין העולם המיתי לזה הטכנולוגי, בין הטבעי למתועש ולמאולף, בין מלחמה לשלום, בין התחלה לסוף, בין “שמש בגבעון דום” לבין “ירח בעמק איילון”,  מותירה אותנו עם שורה של שאלות: האם מבעד לחזות הקודרת אפשר לראות קרן אור, שמץ תקווה? האם גם הפעם מסמל הסוף בראשית חדשה, כפי שמנסח יהודה עמיחי:

אבל העמק הזה הוא סיכוי
להתחיל מחדש בלי למות ⁴

האם גם לאחר השיגור תוסיף ותזרח השמש ויעלה הירח? חידה היא ותהי לחידה.