עבודתו של גל וינשטיין בתערוכה זו אינה נגלית לעין מאליה, אלא דורשת סוג של מבט מחפש ושל מודעות מקשרת על מנת לאתרה ולפענחה. ברצפת חלל המוזיאון נפתח וכמו שב ונאטם מיד פתח ביוב עגול בקוטר 60 ס”מ. רק מבט בוחן ומדוקדק יותר יגלה שאין מדובר בפתח ביוב שגרתי, שעל מכסהו לא מופיעות הגדרות הבעלות הנדרשות, כגון ‘עיריית פתח תקווה’, וכי הדוגמה הקישוטית המעטרת אותו אינה דגם מחזורי המיועד למנוע החלקה בשעת רטיבות, אלא טביעת אצבע אישית וחד-פעמית המתבררת כטביעת האצבע של האמן עצמו.

שימושו של וינשטיין במושג טביעת האצבע ובתצורתה שולח אותנו אל כמה הקשרים במקביל. טביעת האצבע היא כלי הזיהוי החיצוני העיקרי המשמש לזיהוי אנשים ואזרחים בעולם ולמיונם. לאלו שאינם יודעים קרוא וכתוב משמשת טביעת האצבע תחליף לחתימה, ובתולדות האמנות המערבית הקלאסית נקשר המושג לתופעת האמן ה’גאון’, אשר טביעת אצבעו ביצירה הייתה ברורה ובלתי ניתנת לערעור, לזיוף ולהעתקה.

טביעת האצבע גם אוצרת בחובה פוטנציאל של זיכרון, עדות של הוויה, עקבה של מגע.

הטבעתה על מכסה הביוב כמו משליכה עליו סוג של בעלות אישית, פרטית, חומרית, והמכסה שהנו סימולציה של ה’דבר האמיתי’, הופך להיות מקור בזכות עצמו, מעין דיוקן עצמי, אם כי כזה העשוי להיות חלק מהפקה של סדרת יציקות שבמסגרתה שוב יועמדו לבחינה ערך המקור והיחידאיות של האוביקט או של העבודה.

עבודתו של וינשטיין מחדירה את מערכת הביוב אל תוך חלל התצוגה, ומעמתת במישור אחד את אותו מושג נשגב של גאונות, אינדיבידואליות או חד-פעמיות עם מה שמזוהה עם המכנה המשותף האנושי הנחות והבזוי ביותר, זה המבקש להיות מורחק ממגע וממבט.

פעירת הפתח בחלל המוזיאון פותחת פתח למחשבה על אודות מפלסים מקבילים של התרחשות ושל הוויה, על אודות ההבחנה הערכית הגלומה בפער בין מה שנגלה לעין, מעל פני השטח, לבין מה שנותר נסתר או מוסתר מתחתיו, ובהכרח – על אודות סוגים שונים של מערכות מפוצלות הקושרות בין אתרים ואינדיבידואלים שונים, כגון מערכות תקשורת, חשמל ומים ; מערכות שהפכו חיוניות לקיום האנושי, על המורכבות המחזורית המאפיינת אותו בעידן המודרני, אולם גם כאלו המתאפיינות (לא תמיד באופן מודע) באיום לגבור עליו ולמגר אותו.