בשמונה השנים האחרונות עבדתי עם צמר פלדה כחומר לעשיית עבודות כמו רישום. העבודה נעשית על גבי מצע דביק (נייר, או עץ) בדומה להורדת שערות מהגוף בעזרת שעווה, רק הפוך. הדבק הוא על המצע עליו אני מדביק את החומר, כך שהצמר נותר עליו ולא מורד ממנו.

הנוכחות של צמר הפלדה על המצע מעלה תחושה כאילו הדימוי צמח במהלך הזמן. לא צמח במובן שהתהווה בתהליך עשייה, אלא צומח באופן אורגני מהמשטח עליו הוא מודבק, כמו זיפים או עשב. האם זה צומח ממנו או מודבק עליו? השאלה מסגירה תהייה הקשורה להיבטים שונים של נוכחות: אותנטית (צומח ונובע מהמצע) או שתולה, כזו המודבקת עליו, כלומר חיצונית למצע.

שמתי לב שאחת השאלות העולה למראה העבודות היא כמה זמן לוקח לי לעשות אותן.אולי השאלה מתעוררת כי תהליך העבודה עם החומר (צמר פלדה) לא מוכר, ואולי השאלה מכוונת יותר לקשר בין זמן ותוצאה, כלומר כמה זמן ניתן לשהות בזמן ללא אופק של תוצאה. לפעמים המילה ‘זמן’ מוחלפת במילה ‘סבלנות’ –  “איך יש לך סבלנות?” או “למה לעשות כך, כשאפשר מהר יותר? (רישום או צילום)”. תהליך העבודה לוקח זמן. אני חושב על השקעת זמן כמשהו הסותר אירוניה, אירוניה שמגיחה אל מול מהותם של הדימויים הדידקטיים מספרי הדרכה שונים, אותם אני בוחר כמקור לעבודותיי. את הספק בין רצינות (השקעת זמן) לבין אירוניה ניתן אולי למצוא באופן בו פני השטח של רישומי צמר הפלדה נחווים: האם הם חיקוי – התחפשות או הגחכה –  של רישום פחם, גרעיניות של צילום ישן או מצליחים ליצור חוויה ספציפית משל עצמם? האם סיבתם היא מראית עין של חומר ומדיום אחר, או שהם דווקא מבודדים חוויה משל עצמם?

אני בוחר לעבוד עם חומרים שנובעים מתוך הגיון תעשייתי של ייצור רב וזול, נוחים ומהירים ליישום ולהחלפה. כאלה שלא ניכרים בפני השטח שלהם עקבות זמן, ספציפיות חומרית ,או זכרון שימוש וחיים. מושך אותי לגלם אשליית זמן בחומר, כך שמושגית המניע הוא מנוכר, התוצאה בספק, אני מעדיף זאת על הניכור הלא מודע כאשר גילומים של זמן אמיתי הופכים לסגנון חומרי.

***

התערוכה עמק החולה, התבססה על אלבום התצלומים ההיסטורי של פטר מרום “שירת האגם הגווע” (1960,הוצאת דבר) הספר תיעד בתצלומי שחור-לבן את ימת החולה לפני ייבושה בשנות החמישים ואת תהליך הייבוש עצמו. התערוכה התפרשה על שני חללים של ביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב. חלקה הראשון, במפלס הכניסה, התבסס על תצלום של אדמה מבוקעת. חלקה השני של התערוכה כלל שש עבודות קיר גדולות המשחזרות בצמר פלדה מודבק על פנלים שישה תצלומים מתוך ספרו של מרום.

עבודת הרצפה, שדימתה אדמת חרסית מבוקעת, בוצעה מלוחות אמ.די.אף, שעברו תהליכי גריעה וגילוף. אחת האסוציאציות שלי לעבודה, בשל אופן הצבתה ודימוי האדמה, הייתה לחדר האדמה של וולטר דה מריה (1977, ניו יורק) רק שבשונה מחדר האדמה, העבודה עצמה היא לא אדמה ממשית, אלא מפוסלת, עשוייה מאמ.די.אף המורכב מנסורת עץ דחוסה. סיבת ייצורו בתעשייה היא חומר גלם לריהוט זול, כזה המכוסה בחומרי ציפויי שונים (פורמאייקות או פורנירים). בעבודה פיסלתי את הציפוי מתוך החומר. זו גם הסיבה שבחרתי את החומר, כי ברגע שמגלפים וגורעים או משייפים אותו, פני שטחו נראים כמו אדמת חרסית.

מעניין אותי לעבוד מתוך אתיקה של הנחת עבודה מודרניסטית הדבקה ב”אמת של החומר”, כזו החושפת ומסתפקת בחומריות ישירה, ללא צביעה או כיסוי, ומתוך נתון זה להפוך את הפעולה החושפת (גריעה, שיוף,גילוף) לציפוי. לפני שטח המדמים משהו אחר: אדמה מבוקעת.

על העבודה עצמה ניתן היה לדרוך, היה לי חשוב שהצופה יחוש את חווית אי-ההשתנות של פני השטח, שהאדמה לא משנה את פני שטחה בשל משקל הצופים שפוסעים עליה. אינני יודע מה יותר מעורר אי נוחות –  לשקוע בבוץ, או ללכת על מצע קשיח, כאשר הוא אמור להיות רך, כלומר שנוצרת סתירה בין מה שאתה רואה למה שאתה חש.

אדמה סדוקה הינה תוצאה המכילה בתוכה השתנות בזמן, כלומר היא גילום סופי של תהליך התייבשות מים, של נוזל ההופך למוצק . הניסיון להמיר תהליכי היווצרות טבעיים, בתהליכי ייצור שיטתיים (לפסל אדמה במקום להרטיב ולייבש), מעלה שאלה על שליטה בזמן, בשל היבט מלאכותי של סוף והתחלה.

במהלך העבודה על התערוכה “עמק החולה” קראתי כתבה שפורסמה  בעיתון “הארץ” סביב עבודות הצפה.במהלך הטקס של תחילת עבודות השיקום של השמורה (1993), העיתונאי,דני רבינוביץ, פגש נהג דחפור שהשתתף בעבודות הייבוש שנעשו בשנות החמישים. הפעם כנהג דחפור הוא עשה את הפעולה ההפוכה, כלומר השתתף בעבודות הצפה. לשאלת העיתונאי, מה היה עושה אם היה יודע שעוד ארבעים שנה יעשה את הפעולה ההפוכה, הוא ענה שלפחות היה יודע “שעל בטוח יחיה ארבעים שנה”. הסיפור הזה הבהיר לי איזו סיבה או טעם לעניין שלי בעמק החולה. מקום אשר הניע פרויקט לאומי מרכזי בשנות החמישים, מתוך מוטיבציה אידיאולוגית, של הכשרת ביצה כאדמה חקלאית, כלומר פונקציונאלית. ארבעים שנה לאחר מכן נעשה ניסיון לשחזר את המקום לפני הייבוש, כשמורת טבע, ובמובן מסוים להחזיר את הזמן לאחור. העובדה הזו עניינה אותי לא מתוך מניע אתי, כלומר לא מהסיבה שראיתי את ניסיונות הייבוש כמעשה איוולת ואת עבודות ההצפה כהפקת לקחים, אלא דווקא מתוך עניין ביחס המוזר בין סיבה ופעולה ואת הניסיונות – לייבש או להציף – כפעולות המנותקות לרגע מהסימביוטיות לתאומים “נכון וטעות”. מצד אחד, ניסיון להחזיר את הזמן אחורה, לעשות הפוך ממה שעשו בעבר, ומצד שני הניסיון דומה מהותית למה שעשו בעבר: לייצר באופן מלאכותי יחידת נוף. בשנות החמישים כקרקע חקלאית, בשנות התשעים כשמורת טבע. תשובתו של הנהג הפרידה את ההדבקה בין טעם ועשייה, והסבה את תשומת הלב לטעם אחר. העברת הזמן כערך ,לעומת טעם או משמעות כערך. מה שנתפס כמוצק (אידיאולוגיה) דוהה, מתהפך, ומה שנראה כל כך שונה מהותית הוא אולי אותו הדבר ?

***

בתערוכה “סימני חיים” בבית אנה טיכו (2008) הצגתי עבודת וידאו בשם “הכנה לשריפה” אשר התייחסה לסדרת ציורים שעשיתי של שריפות ביער שהוצגו בעבר באותו מקום (בתערוכת “חתך”, 2006). הציורים – רישומים בצמר פלדה – התבססו על רצף צילומים המתעדים שלבים בזמן  של שריפה ביער במהלך 12 דקות. הניסיון ב”הכנה לשריפה” היה ליצור רצף זמן בציור עם שריפה ממשית, שלא חורכת את הנייר אלא מתפשטת רק לאורכו ועל פני שטחו. מצד אחד לעבוד עם אש ושריפה ממשית, ומצד שני לעבוד איתה כך שתוטמע בעבודה כדימוי בציור, ולא כשריפה חיצונית לו. כלומר לא אש השורפת את הציור ומאכלת את הנייר, אלא אש המתרחשת בתוך הציור, כחלק ממנו. איך פעולה ממשית, מציאותית בזמן, נשזרת בתוך העבודה: האם היא הופכת את העבודה לחיים ,או את האש המציאותית לדימוי? ומכאן, האם השרפה טבעית או מלאכותית. אפשר לראות זאת גם בעבודת צילום של השואבים מתוך “עמק יזרעאל”, בהם אני שואב אבק מהעבודה העשויה משטיחים, אך בשל תנוחת הגוף השאיבה נדמית כמו עבודה בשדה או במצגת וידאו מתוך “עמק החולה” עם הכלבים, בהם הכלבים נראים ספק חיים ספק פוחלצים, בין סרט טבע של דיסני, למחווה לבויס. אני חושב שאולי הבחירות בדברים אמיתיים ופעולות ממשיות (אש, כלבים, שאיבת עמק יזרעאל) הן ביטויים מובלטים של הבחירה לצייר או לפסל עם חומרים שהמהות המוכרת שלהם היא פונקציונאלית שימושית, כזו המשוייכת לרוטינת חיים (צמר פלדה, שטיחים מקיר לקיר, צינורות ביוב, אמ.די.אף ועוד).

***

לאחרונה, הדימויים שאני בוחר לצייר הם דימויי תופעות שהתרחשותן בזמן היא מהירה מאוד, שלא ניתן ללכוד את צורתן ללא צילום. ההמרה של מהירות האירוע ותיעודו, באיטיות עשייתו בהדבקה מנסה למתוח את חווית הזמן, להמיר דקה לימים. זה לא האור שמשנה את צורתו, אלא הוא עצמו משתנה, מעין מהלך חיים של ענן או שריפה או טורנאדו, שינויי צורה בזמן של דימויים הנחווים כחסרי צורה (אש, ענני אבק, טורנאדו). למה בעצם לעשות את אותו הדימוי במצבים שונים? אחד המניעים להחלטה, הוא להבליט את מה שמיותר, את מה שמובן, כלומר ההיגיון הכרונולוגי ותפיסת ההתפתחות בדימויים, גלויה ושקופה, מעין מצע להידבקות, הסחת דעת של הבנה. קצת כמו לנסות ולהבין את מלחמת העולם השניה, בעזרת תאריכים.