סדרה זו של דיוקנאות עצמיים של גל וינשטיין נעשתה בתהליך עבודה דקדקני של הדבקת צמר פלדה ולאחר מכן החלדה מכוונת שלו בחומרים נוזליים שונים. כולם נעשו מתוך אותו המקור הצילומי ולכולם גודל מלבני אחיד המשווה להם מראה דמוי תמונת פספורט, על אף שכל אחד ואחד נעשה בנפרד ובשילוב שונה של חומרים. בשונה מהתפיסה של דיוקן עצמי כדיאלוג פנימי או כחשיפה של האמן ושל זהותו האותנטית, וינשטיין בוחר במראה הסכמטי, הקר והקפדני של תצלום הפספורט, רישיון הנהיגה או כל תעודה מזהה אחרת – שתפקידו הוא לאפשר את הזיהוי הקונקרטי של הדיוקן בחיי היומיום המודרניים. המראה המתקבל כסדרה יכול להיראות כמסדר זיהוי שוינשטיין עורך לעצמו
תהליך העבודה בצמר פלדה, או תהליך ה”צמרור”, כפי שמכנה אותו וינשטיין (על משקל “רישום” או “פיסול”), הוא כעבודת רישום גרעיני וצפוף. הדימוי נבנה בדִיוּק אשלייתי מתוך הדחיסות ומידת הצפיפות של צמר הפלדה. אולם נוכחותו של החומר – פסולת ברזל, חומר תעשייתי גס ונוקשה הבולט מעל לפני השטח באופן המזכיר זיפים, מזמין מבט מִקרוׂב על העבודה – מבט המחזיר את הדימוי לרמה הקונקרטית, הצורנית והחומרית, יוצר מודעות לאשליה ומערער את שקיפותה
כאמור, צמר הפלדה עובר תהליך של החלדה. וינשטיין משתמש בחומרים נוזליים שונים – כחומץ תפוחים, לימון, חומצת מלח, דיאט קולה, קולה, חומץ בלסמי, סוכרזית נוזלית, תרופות הומאופטיות ועוד ליצירת ההחלדה. הוא עובד בצורה של ניסוי וטעייה: צמר הפלדה מקבל גוונים שונים בתגובה לנוזלים השונים. בדומה לצמר הפלדה “המוסתר בדרך כלל עם חומרי הניקוי מתחת לכיור המטבח”, כפי שכתבה אלן גינְתוֹן, החומרים המשמשים את וינשטיין להחלדה לקוחים מהמדף בסוּפּר של תרבות הצריכה. השימוש בהם, הוא מוסיף, מדמה שימוש בנוזלים המוחדרים אל הגוף. אולם, בשונה מנוזל המוחדר אל הגוף, נוזלים אלו מטביעים את חותמם על פני השטח: החלודה גורמת להרס המשטח שהיא תוקפת ומנטרלת את כוחה של המתכת. יחד עם זאת, ההחלדה מתאפשרת בגלל צמר הפלדה – זוהי פעולה הנובעת מתוך החומר, זהו שימוש בתכונה של החומר כמוליך בתוך העבודה. באופן זה וינשטיין מציג מעין גילום קונקרטי לשימוש המטפורי במילה “מחליד”