“שמש בגבעון דום” ( 2017 ) הוא שם עבודתו המונומנטלית רבת העוצמה של גל וינשטיין בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. ואולם, אין בה השמש שמְצוּוֶה עליה לעצור כדי לאפשר להשלים באור היום — המדיום של המלחמה ושל הניצחון באפוסים הקדמוניים — את הניצחון הגדול. גם אור היום הבהיר, שהאיר על חלקות החקלאות המעובדות של עמק יזרעאל בעבודות קודמות של האמן, איננו מצוי כאן (אלא עמק יזרעאל בחושך). בעבודתו של וינשטיין גם אין ביטוי לכמיהה האנושית לעצור את הזמן מתוך ניסיון לשלוט במהלכו המתקדם אל סופיותנו האנושית, אל ההזדקנות עד־כלות, ואל המוות. אנו שוהים פה בתוך חלל של חשכה ועזובה, והדי זיכרון להתרחשות ולנוכחות שהיו.

פרויד, בספרו פורץ הדרך פירוש החלום ( 1900 ), בפתיחה לפרק השביעי והחדשני ביותר בספר, מתווה לפתע דרך שהיא היפוכה המוחלט של כברת הדרך הגדולה שנעשתה בספר עד כה — לא דרך “אל האור”, אלא “אל האפלה”. פרויד כותב: “בטרם נצא במחשבותינו לדרך חדשה זו, נבקש לעצור ולהסתכל אחורה […] ואם אינני טועה טעות גדולה, כל הדרכים שבהן הלכנו עד כה הובילו אל האור, אל ההבהרה, ואל ההבנה המלאה; אך מרגע שנרצה לחדור יותר לעומק התהליכים הנפשיים יובילו כל השבילים אל האפלה”.¹ עבודתו של גל וינשטיין אכן מובילה אותנו מאור השמש לעומק התהליכים הנפשיים של האפלה ושל הזמן הנפשי שעצר מלכת.

למה ומתי עוצר הזמן כך, בחלל של חשכה, נטישה ועזובה מוחלטת? בחשיבה הפסיכואנליטית, הזמן עוצר / קופא / קורס מלכת, בתוך טראומה מסיבית וקטסטרופה נפשית. עבורי, הדברים העוצמתיים שנכתבו בפסיכואנליזה על מעמקים של טראומה מסיבית וקטסטרופה נפשית שהנפש לא יכלה לשאתם, קשורים לפסיכואנליטיקאי הבריטי הנודע, שהיה גם רופא תינוקות וילדים, דונלד ו’ ויניקוט. במיוחד דברים שכתב בשני , מאמרים חשובים, אשר פורסמו רק לאחר מותו: “פחד  מהתמוטטות”, שפורסם ב־ 1974 שלוש שנים לאחר מותו, אף שנכתב כנראה ב-1963; ומאמר ההמשך שלו באותו נושא, “הפסיכולוגיה של השיגעון”, שפורסם ב־ 1965.

ויניקוט מתאר התמוטטות נפשית מוקדמת, שהייתה כה מאיימת ובלתי ניתנת להכלה עד ש”קרתה ולא נחוותה” – היא לא נחוותה כי הנפש לא יכולה הייתה לעמוד בה. ועקב קריסת ארגון ההגנות וסכנת ההתמוטטות של האני, מתארגן כנגדה ארגון הגנתי מסיבי חדש, שהוא הסינדרום או המחלה של האדם. כך, תהליך דיסוציאטיבי קיצוני והאי־חוויה של הטראומה מכסים את סיפור קריסתה של הנפש והתארגנותה ההישרדותית המנותקת. אולם לְפיתת ההתמוטטות, שלא ניתן לחשוב אותה ולא ניתן לחוות אותה, נשארת במעמקי הנפש, מתחת לארגון ההגנתי, כאימת־רפאים. האדם לכוד נפשית  בהתמוטטות כמצב אסון אל־זמני וחסר־מיקום, איננו ומתקיים־תמיד, ששורשיו בעבר ש”קרה ולא נחווה”, והאדם המאוים מחפש מצב זה באופן כפייתי בעתיד, כפחד מבואו של אסון. במילים הייחודיות של ויניקוט: “ההתמוטטות כבר קרתה […] אך אי אפשר לזכור משהו שלא קרה, ודבר זה של העבר לא קרה עדיין משום שהאדם לא היה שם כדי שזה יקרה לו” (1963)².

במאמר “הפסיכולוגיה של השיגעון” ויניקוט ממשיך ומציע תמונה מורכבת עוד יותר —החוויה קרתה, נחוותה להרף־עין ולא נחוותה: “היה לכן שבריר שנייה בו נחוותה אימה מפני שיגעון, אך חרדה ברמה כזו היא בלתי־ניתנת־לחשיבה. עוצמתה עולה על כל תיאור, והגנות חדשות מתארגנות מיד, כך שבפועל השיגעון מעולם לא נחווה. אולם, מצד שני, השיגעון היה עובדה פוטנציאלית […] אם השיגעון או התמוטטות ההגנות המקוריים היו נחווים, הם היו כאובים במידה שלא־תתואר, קשה אף יותר משורת מצבי חרדה פסיכוטית”³. והוא חוזר לכך במאמר אחר, לאחר שנתיים: “בעקבות חוויות טראומטיות חל ארגון מהיר של הגנות חדשות, אך להרף־עין, בטרם מספיק כל זה להתרחש, הקו הרציף של קיומו של האדם נקטע על־ידי תגובה אוטומטית לכשל הראשוני” (“מושג הרגרסיה הטיפולית”, 1967)⁴.

ייסורי ההתמוטטות או ההשתגעות המוקדמת שמתאר ויניקוט, אשר פוצלו, הוקפאו או נכחדו בגלל אימת הטראומה המסיבית וכוסו על ידי ארגון הגנתי, מקבלים עיבוד נוסף ומרתק בכתיבתו העכשווית של הפסיכואנליטיקאי תומאס אוגדן, מהכותבים המרכזיים בחשיבה הפסיכואנליטית בת־זמננו. אוגדן ממקם את ההתמוטטות בשבר שבקשר אם־תינוק, ומדגיש בנפשו של האדם, והצורך הבסיסי [unlived] שהחלקים שלא נחוו הופכים לאזורים לא־חיים הוא להגיע ולגעת באזורים אבודים, מנותקים ולא־חיים אלה ולהחזירם לחיים. ⁵

בעבודתו של גל וינשטיין, כל ההתרחשויות האלו מקבלות ביטוי אמנותי עז מבע. כך, בעבודה הארה (2017), העוצמות הרגשיות הבוערות של ההתמוטטות או ההשתגעות המוקדמת, אותו הרף־עין של אימה מפני ההתמוטטות, כמכת ברק שהנפש לא יכולה הייתה לעמוד בה, גורמים לקֶצר במוח האנושי, ובמציאות הנפשית משתררת חשכת הטראומה. בעולם שנותר לאחר מכן — עולם שקרס ונותק מאפשרות של חוויה חיה והפך חלל חשוך של חיים לא־נחיים, חי־מת, עולם של חידלון והישרדות — יכולים רק נבגי העובש לשרוד; והם הולכים ומתפתחים ומתפשטים בקצב איטי מצמרר.

ועם זאת, בעבודתו, וינשטיין אינו נותן לחלל החשוך והנטוש הזה ללכת לאיבוד, להיעלם מהתודעה ולגווע. הוא נמצא שם בניסיון “להראות […] בחושך את כל הדברים”, ⁶ אוחז בחוזקה בחוט האחרון שמקשר את העולם אלינו, חוט העדוּת. והוא מספר־מַבְנה את קיומו בתוך ומתוך החשכה והשתלטות העובש; “ממעמקים קראתיך”, ממעמקי שמורת החידלון. העובש מדבר איתנו, מרתק אותנו, מבטא קיום שמחפש אחיזה אחרת בחיים.

דבריו של הפסיכואנליטיקאי הבריטי וילפרד ביון בלונדון ביולי 1978 , כשנה לפני מותו, נראים רלוונטיים וחשובים בהקשר זה: “מביאים לנו את ההריסות, את השרידים של מה שהיה פעם אדם, ומה שעדיין יכול להיות אנלוגי לנשיפה על אודים גוועים של אש, כך שאיזה ניצוץ יוכל להתפשט אל האודים האחרים; והאש תוכל להתעצם שוב, למרות שנראה שאין שם דבר מלבד אפר חסר חיים. האם אנחנו יכולים להתבונן בכל ההריסות האלה ולגלות שם ניצוץ קטן של חיים?”⁷

“ניצוץ החיים”, הדחף לחיים, לצמיחה ולהתפתחות, והמאבק בחידלון ובהכחדת החיים, הם גם נושא מתמיד בעבודתו ובכתיבתו של ויניקוט. ואולם השאלה הגדולה היא, האם ניצוץ אש־החיים יוכל לפרוץ ולהתעצם שוב, או שהחיים האנושיים יגוועו ויחדלו. שאלה זו מקבלת עוצמה קריטית במאמריו של ויניקוט על ההתמוטטות והשיגעון, ובעקבותיו גם אצל אוגדן. ויניקוט מתאר מאבק נפשי עמוק שאינו מרפה, משום שבאותם אזורי נפש טראומטיים של ייסורי ההתמוטטות המוקדמת שהוקפאו, פוצלו או הוכחדו, טמון גם זיכרון החוויה הטראומטית כגרעין אמיתי, כגרעין של חיים שיכולים להחוות. כאן גלומים הפחד הנורא של האדם מטראומת ההתמוטטות — לעולם לא עוד, אך גם הצורך והכמיהה הגדולים של האדם לחוות־שוב ולהסתכן־שוב בשובה של הטראומה המוקדמת; להיות שוב באמת רגשית משום שרק בה יוכלו לפרוץ ,in statu nascendi טראומטית קשה מאוד, נוכחת בהתרחשותה ולהיווצר מחדש החוויה והמשמעות. זוהי מלחמה על החיים.

מאבק זה בין חלל החידלון וחשכת המוות לבין הרצון לחיים מתממש בעיני במעלה המדרגות ובמפלס העליון של הביתן. בעבודה אל על (2017), העובש מוחלף באש ותמרות עשן הפורצים לפתע מעלה בעוצמה משחררת ומרהיבה, בניגוד לזמן שקפא בחלל הפנימי. הם נושאים בחובם גם הרס וגם תקווה לאפשרות אחרת. עבודתו של גל וינשטיין משלבת ומבטאת, מעמתת־מאמתת הישרדות של חידלון והרס הזמן והקיום האנושי עם ההכרח לצאת מן המקום החי־מת אל אלימות התקווה לחיים.

1 זיגמונד פרויד, פירוש החלום (1900),  תל אביב: עם עובד (סדרת פסיכואנליזה”), 2007, עמ’ 467
2 ד”ו ויניקוט, “פחד מהתמוטטות” (1963?) בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תל אביב: עם עובד (סדרת פסיכואנליזה”), 2009, עמ’ 296
3 D.W. Winnicott, “The Psychology of Madness: A Contribution from Psychoanalysis” (1965), in C. Winnicott, R. Shepherd, M. Davis (eds.), Psychoanalytic Explorations, Cambridge, MA: Harvard University Press, 1989, p. 127.
4 D.W. Winnicott, “The Concept of Clinical Regression Compared with that of Defence Organization” (1967), שם, עמ’ 198
5 T. H. Ogden, “Fear of Breakdown and the Unlived Life,” International Journal of Psychoanalysis 95, 2014, pp. 205–223. Also in Reclaiming Unlived Life, London and New York: Routledge, 2016, pp. 47–67.
6 מתוך “סליחות” מאת לאה גולדברג.
7 W.R. Bion, The Tavistock Seminars, London: Karnac, 2005, pp. 44–45.