רגע ההארה, כהבלחה של תובנה או מודעוּת עמוקה, מכיל בתוכו שני זמנים שונים, המקיימים ביניהם יחסים סימביוטיים: אפשר להבין רגע זה כהבזק של מוּדעות פתאומית וחדה המובילה לשינוי משמעותי, אך גם כתוצאה של תהליך ממושך. במערכות אמונה מסוימות, הארה היא מצב תודעתי שיש כלפיו התכוונות מתמדת באמצעות פרקטיקה יומיומית, אבל קשה להגיע אליו. אם ננסה לטוות קשר בין רעיון ההארה לבין מבנהו של תהליך החשיבה עצמו, אפשר להעלות על הדעת אנרגיה סינפטית הנעה במהירות בין תאי עצב שונים במוח. עבודת הווידיאו של גל וינשטיין הארה(2017), האוצרת בחובה את נזילות המשמעויות הכרוכות במושג זה, מתפקדת בה־בעת כייצוג ברור למדי וכמטאפורה. במילים אחרות, זהו תיעוד של תהליך המתיימר לחקות תופעה פיזית חולפת, כמו גם פרשנות שמתפקדת באופן סמלי בעיקר, ומקשרת את הדימויים אל המיתולוגיה ואל הלא ידוע יותר מאשר למרחב של הוכחות מדעיות.
הווידיאו הקצר והכובש הזה מתאר אש המאכלת מוח אנושי. חתך המוח מזכיר תמונות וצורת האונות ומסלולי העורקים ,PET מוכרות מטכניקות של הדמיה רפואית כמו סריקות עשויים חוטי צמר גפן. האש, המוצתת בצד אחד, נעה על פני הדימוי לצד האחר, כממפה את תהליך החשיבה עצמו. הדלקת החומר יוצרת ליטרליזציה פיזית של המושג המטאפורי “הארה” (מלשון להאיר, לשפוך אור). עם זאת, האש המאכלת את קווי הדימוי והחושפת אט אט את השינוי של המכלול משקפת את התפיסה הדואלית של הארה: תהליך ספונטני וכמעט מקרי מצד אחד, ותהליך מכוון הדורש מחויבות והנותר לעיתים קרובות בלתי מושג מצד אחר.
הדימוי החזותי של פעולת הרס שיוצר וינשטיין יכול להיקרא הן כמעשה של השתלטות של יסוד טבעי אחד על אחר תוך הרס מוחלט שלו; והן כמעשה של התחדשות — המרמזת שכמו ביער או במקרה של עור האדם, צמיחה מוּנעת לעיתים מתוך הסרה מחזורית של חלק מאיבר מסוים. אכן, ניצוחו של האמן על הלהבות הפועלות על קומפוזיציה מסוימת מזכיר את תהליך השריפה המבוקרת שיוצרים יערנים כדי לעודד נביטה ולהגן על הנוף מפני שריפות ספונטניות והרסניות יותר. בעבודה קודמת, הקשורה לזו (טביעת אצבע 2010), וינשטיין השתמש באותו תהליך על דימוי של טביעת אצבע אנושית. אבל בעוד צמיחתו מחדש של העור היא תהליך המאפיין יצורים רבים, טביעת אצבע, כידוע, ייחודית לכל אדם ולכן נעשתה אמצעי זיהוי מרכזי בתהליכי זיהוי פליליים ובמעברי גבול. למעשה, טביעת האצבע הפכה לכלי ולסמל של שליטה בגישה לחיי היומיום שלנו. רבים מאיתנו, לדוגמה, נוהגים כיום להשתמש בטביעת אצבע לשחרור נעילת הטלפונים הסלולריים שלנו. אמנם פעולות חוזרות מסוימות יכולות לשחוק את קצות האצבעות, כך שלא יהיה אפשר לזהות את טביעת האצבע, אבל הניסיון למחוק את טביעת האצבע האישית על ידי שריפת העור נכשלת ברוב המקרים. הנזק הוא בדרך כלל שטחי, ויכולתו של העור לשקם את עצמו גורמת לחזרתו של קוד טביעת האצבע הייחודי.
אף כי מחקרים עדכניים על יצירת תאי עצב מלמדים שהתאים באזורים מסוימים של המוח הם במידת מה בעלי יכולת התחדשות, ידוע זה מכבר שהתחדשות במוחו של אדם בוגר היא מוגבלת. התוצאה של נזק לתאים ושל התנוונות היא לעיתים קרובות אובדן זיכרון. כך אפשר לראות במוח הבוער של וינשטיין ביטוי לאובדן זיכרון אקוטי. מבנה המוח, שנראה בתחילה מונוכרומטי וכמעט בלתי נראה, מודגש בתהליך הבעירה, המתפקד כמעין אמצעי ציורי, אך התוצאה הסופית היא מחיקת הדימוי. אבל הבחינה של נושא הזיכרון מנקודת מבט מדעית לכאורה מסתבך ונעשה מורכב יותר. בהקשר של התערוכה ושל מיקומה —הביתן הישראלי הנמצא בין שאר הביתנים הלאומיים בג’ארדיני בוונציה, וביחס לעבודותיו הקודמות של וינשטיין, הדימוי נטען בשאלות של זיכרון היסטורי וקולקטיבי, כמו גם בשאלה על אודות תפקידה של האלגוריה בשימורן של מערכות אמונה.
בסמוך לווידיאו הארה נמצאת עבודת הקיר ירח בעמק איילון (2017), שיש בה משום תגובה לסיפור המקראי של הנס המדגיש את יחסי הגומלין בין מדע לבין דת. עבודה זו מאזכרת אלגוריה המדגימה כיצד האמונה הבלתי רציונלית אך הבלתי מעורערת בדבר בלתי אפשרי מנצחת את האמפריציזם ואת המחזוריות המקובלת בעולם הפיזי. לעומת זאת, הארה משמשת כסוג של קוֹנְטְרָפּוּנְקְט. תוך הצגת כותרת המעלה על הדעת גם את תקופת הנאורות בתרבות המערבית, שדגלה בניצחון ההיגיון על האמונה, האמן מתייחס לדיאלוג המתמשך בין היגיון לאמונה, בין אמיתי לפנטסטי, בין קונקרטי לסמלי, שאנו חווים בחיי היומיום.
אש היא יסוד עוצמתי — היא בה־בעת בעלת כוח פיתוי בלתי נדלה ותחושת סכנה בלתי מעורערת — ולכן שמור לה מקום נכבד באינספור מיתוסים עתיקים, יצירות ספרות גדולות ותיאוריות פילוסופיות. היא משמשת גם כלי וגם נושא בעבודותיהם של כמה אמנים עכשוויים. האמן הסיני קאי גואו קיאנג משתמש באבקת שריפה ליצירת ציורים מורכבים בשמים או על הארץ. במהלך העשור האחרון, אמנים כגון אריק בודלייר וואליד ראאד הסבו את תשומת הלב לשימוש באש כנשק בקונפליקטים פוליטיים.
כבר בשנות ה־ 60 של המאה ה־ 20 , אמנים פוסט־מודרניים כמו איב קליין ואנדי וורהול הביאו את האש אל בד הציור והציעו טכניקות ציור חדשות שחברו אל האינסטינקטים הבסיסיים ביותר שלנו. האמנית הקובנית הפמיניסטית אנה מנדייטה נודעה בשימוש שלה באש, בנוסף על יסודות טבעיים נוספים, בסדרה “צללית” [Silueta] שיצרה בשנות ה-70. בסרטה הקצר צללית הנפש עולה באש [Alma Silueta en Fuego, 1975] דמות עטופה בבד עולה באש ונצרבת אל תוך הנוף. עבודה זו, שמקורות ההשראה שלה הם טקסי העצמה ילידיים לצד מסורות קתוליות, הייתה גם כתב אישום כנגד האלימות המוטחת בגוף במערכות תרבותיות ופוליטיות מסוימות. אמירה ביקורתית ישירה יותר כנגד דיכוי ממשלתי גלומה במיצג של סילדו מירלס הדרשה על ההר: ויהי אור [O Sermão da Montanha: Fiat Lux] שהתרחש בריו דה ז’נרו ב-1979. מיצב זה נסוב סביב מבנה גדול בצורה קובייה, שהיה עשוי קופסאות גפרורים מסוג “פיאט לוקס”, והוצב על משטח מכוסה נייר גס. המיצב, שהובנה כפתיחה של תערוכה בחלל תת־קרקעי קטן, הפגיש את הצופים עם חמישה גברים אנונימיים לבושי מדים, ששמרו באגרסיביות על ערימת החומרים הדליקים. המיצב, שהיה טעון בסיכון, הגביר במתכוון את תחושת הפחד וחוסר הוודאות שחשו אזרחי ברזיל תחת משטר הדיקטטורה באותם ימים.
אף כי הארה של וינשטיין היא עבודה מעודנת יותר, נדמה שהיא קשורה במיוחד לאותן עבודות פרובוקטיביות משנות ה־ 70 של המאה ה-20. עבודה זו, האוצרת בחובה שאלות הנוגעות בעת ובעונה אחת לדת, לנוף ולפוליטיקה, בוחנת את המצב האנושי כמצב שבו הגוף הפיזי הוא כמעט בוודאות גם תרבותי. גוף זה פגיע לא רק לתמורות הזמן הבלתי נמנעות ולתכונות הגנטיות הייחודיות של כל אחד מאיתנו, אלא גם לחוויות התרבותיות המשותפות, גם כאלה שמקורן בדורות קודמים ובעבר הרחוק.