עבודתו של גל וינשטיין מייצרת מראית עין של קיר לבנים אדמדם בתוך החלל המוזיאלי הלבן. העבודה משלבת בין מבנה בגריד המלבני, הרפטטיבי והנוקשה לבין מבנהו הקמור והמרוכך של הקיר הממשי בחלל התצוגה, ומתעתעת בניגוד הגיאומטרי הבסיסי שבין הריבועי למעוגל. בתוך כך עושה וינשטיין שימוש מושגי מושכל בפער האימננטי המוכר בין פני השטח למהות, כשמראית העין בעבודתו הופכת למראית אין, ומושכת את העבודה כולה אל עבר מושג הסימולקרה של בודריאר.

במאמרו “קדימות הסימולציה” טוען בודריאר כי הסימולציה עוסקת בהמרת הממשי בסימנים של הממשי, מעמידה בספק את ההבדל בין ה’אמיתי’ לבין ה’כוזב’, בין ה’ממשי’ לבין ה’מדומה’, ובסופו של דבר, בהופכה לסימולקרה, היא לא רק מסווה את היעדרה של מציאות עמוקה, אלא אף מבטלת כל קשר עימה. הסימולקרה, אם כן, היא סימולציה שאיבדה כל קשר אל המקור, ולכן מתפקדת כהעתק נטול מקור.

וכך, השימוש ה’אותנטי’ או ה’טבעי’ של וינשטיין בתכונות הידועות של חומרי עבודתו (כמו תהליך החימצון של צמר הפלדה), אינו מתנקז אל עבר האוטופי, אלא מהווה שלב נוסף בבניית התעתוע שבין חומר לצורה, תעתוע הבא לידי ביטוי גם בעבודות נוספות שלו דוגמת עמק יזרעאל (מוזיאון הרצליה לאמנות, 2002).

העבודה חוליות המוצבת במרכז החלל ונמתחת מן הרצפה ועד התקרה, ממשיכה את מהלך עבודתו הדיאלקטי של וינשטיין, ומייצרת כמעין שילוב בין צינור ביוב לבין מפת תחרה. העבודה נעה בחופשיות על המנעד הרחב שבין האסתטי לאירוני, בין התכליתי למופרך, ומשמשת דוגמה נוספת לבחינת גבולות האפשרות, הקורסים תדיר במסגרת עבודתו לאורך השנים.