במיצב החדש שלו בגלריית המדרשה בבית ברל, ממשיך גל וינשטיין את שורת העבודות שיצר בשמונה השנים האחרונות, המבררות שאלות חברתיות ופוליטיות בעזרת מיצבים שמשתלטים על חללים או מגדירים אותם. בגלריה הרבועה והצנועה של המדרשה יצר וינשטיין מעין קיר לבנים אדומות, שעולה מהרצפה עד לאמצע החלל. במבט מקרוב מתגלה שהלבנים שורטטו על קיר הגלריה בעזרת סרט לבן, כתמי חלודה וצמר פלדה חלוד. התחושה היא שחזזית השתלטה על הקיר, שהוא הולך וחלש ובעתיד יקרוס לתוך עצמו.
וינשטיין, אמן מרתק, עושה בשנים האחרונות שימוש נרחב בצמר פלדה. צמר הפלדה, חומר תעשייתי שלא מזוהה לרוב עם אמנות, עובר אצלו מטאמורפוזות שונות – פעם הוא מין צמר גפן רך, ופעם משמש ככלי רישומי. ב”בלונים”, עבודת קיר בגלריה שלוש בתל אביב, הוא כיסה קיר בהדפסים של כוכבים בצבעי ורוד וירקרק, מהסוג שהיה נפוץ בשנות ה-50, ואותם עטף בצמר פלדה ובצמר גפן.
במיצב קיר במכון לאמנות בסן פרנסיסקו יצר וינשטיין דימוי בגודל 7×2.5 מטרים – אריות, לביאות וגורים עשויים צמר פלדה שאוכלים נבלה בסוואנה אפריקאית. בפעמים אחרות יצר עבודות ממוסגרות, בעלות מראה קלאס, שהציורים בהן נראים כאילו צוירו בעפרון, אך נוצרו באמצעות צמר פלדה.
קיר הלבנים של וינשטיין יכול להתייחס לצידו הפנימי של הבית – בשנות ה-70 היו באופנה טאפטים דמויי לבנים, שנועדו להעניק תחושת חמימות; אבל אפשר לראות בעבודה גם התייחסות לצידו החיצוני של הבית – שימוש בלבנים לבנות כאלה נתפש כמאפיין מודרניסטי. קשה להימנע מלחשוב גם על הקשר של חומות, ובמציאות הישראלית על “חומת מגן” ואפילו על הכותל, קיר בעל השפעה רבה על חיינו.
החלודה שעל הקיר יוצרת תחושה שמשהו בקיר משובש. היבט זה מתקשר לעבודה הגדולה של וינשטיין, “גג” שהוצגה בביאנלה בסאו-פאולו – גג רעפים שצומח מתוך האדמה ויוצר תחושה ששקע בה בית. תקלה מסוג זה, שבה מופרים הכללים הרגילים של האדרכילות, יוצרת תחושה של עולם מעורער, ספק תפאורה שהשתגעה, ספק תוצאה של אסון טבע.
בין שתי העבודות יש גם קשר אסתטי: גגות הרעפים האדומים נקשרים לאידיאל הישראלי של “בית”, וזהו גם המקום שבו ידביקו טאפט לבן כדי ליצור אווירה כפרית. באופן רחב יותר, וינשטיין התייחס ל”בית” ו”כפריות” במיצב הגדול “עמק”, שהציג במוזיאון הרצליה. המיצב היה עשוי שטיחים המדמים דשא מלאכותי, ונראה כמו תצלום אויר של עמק יזרעאל, אחד הסמלים המובהקים של שיבת עם ישראל לארצו ושל האידיאל היהודי החקלאי.
היבט שלא הופיע בעבודות הקודמות של וינשטיין הוא היבט המלאכה. העבודה הנוכחית מסגירה בקלות את הדרך שבה נוצרה (בדף הנלווה למיצב נכתב שהיא נעשתה בעזרת סטודנטים במדרשה). עבודות קודמות של וינשטיין התאפיינו בגימור אלגנטי, אך כאן יש נגיעה בתרבות “עשה זאת בעצמך”. לכאורה, המיצב מציע לכל אחד להחליף את הקיר המנוכר השגרתי בקיר שהוא עצמו יבנה – אלא שהעבודה מרמזת על כך שבכל מקרה, בתוך הקיר טמונים חלודה ועובש.