בעידן של “חקלאות חדר” ו”גינון גרילה” — שעיצבו טיפוס “אזרחי” חדש של בן עיר המגדל את מזונו בביתו וכך חוסך את עלויות ההובלה ופערי התיווך, נהנה מטריוּת מירבית ונמנע מכימיקלים בלתי רצויים — מציע גל וינשטיין “חקלאות סטודיו” מעופשת, של אמן הסגור בבועתו ועושה “נוף” משאריות של קפה שחור. העבודה עמק יזרעאל בחושך, שבשלבי הכנתה נמזג קפה שחור לתוך תבניות בצוּרת שדות העמק ואז הומר בלבד צבעוני, מייצרת נוף חקלאי הנבנה מפעולה אורגנית הכרוכה ב”זריעה”, ציפייה וזמן. וינשטיין מתכתב קודם כל עם עצמו ועם עבודותיו המונומנטליות עמק יזרעאל (2002), עמק החולה(2005) ונהלל (2009-10), שהעלו דימויים איקוניים של ההתיישבות החקלאית ( הציונית בארץ־ישראל. המעבר מחומרים כשטיחי לבד, לינוליאום וצמר פלדה, שמהם נעשו העבודות הקודמות, לגידול שטיחים של עובש אורגני, הופך את האמן עצמו לסוג של חקלאי ואת החקלאות לדימוי גדול והירואי מדי, הזקוק להחְשכה ולביוּת כדי שייעשה אפשרי. אין כאן ניסיון להחשיך את העמק, אלא לדבר עליו כעל שארית פסיבית, חסרת תנופה, של דימוי מונומנטלי, גלגול של ביוגרפיה אמנותית ושרידים של כתמי קפה. ובכל זאת, עיגולי הקפה הגדולים מייצרים קוסמולוגיה כהה ועמוקה, שעשויה להתפרש כאדמה או כשמים בעת ובעונה אחת.