רבות מעבודותיו של גל וינשטיין דנות במתח שבין הניסיון של המדע ללמוד את הטבע, לבין הטבע הכאוטי, המכוון לעתים נגד האדם. למשל ביצירה “חתך” (2006) יצר וינשטיין דגם מוגדל, עשוי שכבות של עץ סינתטי, של חתך גיאולוגי המתאר רעידת אדמה. על שכבות הקרקע עמד פסלון של שחקן גולף רגע לפני שהוא חובט בכדור. לעבודה היה גוון קומי אך היא גם קיימה דיאלוג עם המסורת הרומנטית שעימתה בין הכוחות האיתנים של הטבע לבין האדם שיכול לצבור ידע על אודות הטבע, אך אינו יכול לשלוט בו.

אצל וינשטיין המקומי המיידי מנהל דיאלוג עם עולם רחב בהרבה: אסון סביבתי, שיירים של עולם שחרב לאחר התפרצות הר געש הם נושא עבודתו של וינשטיין “מדרון” (2007-8) המתכתבת עם “צמוד קרקע”, עבודה שלו מ-1999. אז הציב על רצפת גלריה “הקיבוץ” בתל-אביב גג שחסם את החלל כולו – גג רעפים אירופי, המסמל את החלום הבורגני הישראלי המתכחש למרחב הים-תיכוני שבתוכו הוא פועל. ההנכחה של הגג כחפץ לעצמו, בלי קירות תומכים, הבליטה את זרותו בנוף והפכה אותו לאובייקט המסמל אוטופיה לא ממומשת. ב-2007 בחר וינשטיין לחזור לדימוי הגג, אלא שכעת הניח גגות בתוך מה שנראה כפיח שחור שהקריש וקבר תחתיו את הבתים. מה שנחשף לנגד עינינו יכול להזכיר את גורלה של פומפיי שנבקרה תחת האפר, אך החומרים הסינתטיים מזכירים בד בבד גם את אתר התיירות שקם על חורבות העיר וגם חיקויים כגון הפירמידה בלאס-וגאס. גג הרעפים, אותו חלום מתוק וסינתטי של שוויץ בישראל, מוצא עצמו, שמונה שנים לאחר היווצרו, קבור תחת הריסות החלום.