תערוכתו של גל וינשטיין בבית טיכו, “חתך”, משתרעת מהאולם לתערוכות מתחלפות בקומת הכניסה ועד לקומה העליונה. שם שובצו עבודותיו בין יצירות תצוגת הקבע, הכוללת בדרך-כלל רישומי פחם, עיפרון וצבעי פסטל מאת אנה טיכו; את חדר עבודתו המשוחזר של הד”ר טיכו; מבחר מאוסף מנורות החנוכה שלו; וריהוט העץ והשטיחים שהיו בבית, כשהיה ביתם הפרטי של אנה וד”ר אברהם טיכו. בשיבוץ יצירותיו בסביבה ה”טיכוית” וינשטיין נוקט צעד חתרני כמעט, פותח בדו-שיח עם אנה טיכו וסביבתה החברתית, ובתוך כך חוצה זמנים, טכניקות וחומרים. גל וינשטיין, אמן ישראלי בראשית המאה ה-21, כמו צועד אחורה בזמן ומצטרף אל הסלון של אנה שבו האינטליגנציה הירושלמית נהגה להתכנס דרך קבע לשיחות על ספרות, אמנות ומוזיקה. עבודותיו שפוזרו בין חדרי תצוגת הקבע, כל אחת מהן נוגעת לרכיב אחר בבית, עוסקות במקומו, בהיסטוריה שלו, בסיפור האישי של בני הזוג טיכו ובמורשת האמנות של אנה טיכו.

העבודה הראשונה שמקדמת את פני המבקר הנכנס לגלריה העליונה היא המראה התלויה מעל האח (ציור). במבט ראשון, מסגרת עץ המהגוני הכבדה נראית כעבודת גילוף אירופית טיפוסית לסוף המאה ה-19, ראשית המאה ה-20. רק במבט שני מתברר שגילופי הקישוט בדגמי עלים ופרחים הם בעצם סמלים של יחידות צה”ל למיניהן: משני הצדדים נחש כרוך סביב מוט המייצג את חיל הרפואה, למטה המגדל והג’יפ הלקוחים מסמל משמר הגבול ולמעלה להבות הלפיד של המשטרה הצבאית. סמלי הצבא המפוסלים בתוך המראה נובעים מאסטרטגיה של הטמעה או מהחלפת אסתטיקה אחת (גילופי עץ מסורתיים) באחרת שדומה לה (סמלי צבא). אך הדמיון הוא חזותי ופונקציונלי בלבד, ואילו במהות דווקא ההבדל הוא שזועק – הקשר של צבא לעומת טבע דקורטיווי, והפרדוקס של הטמעת ה”כאן”, סמלי צבא ישראלי, באסתטיקה של “שם” – מראה כמו-אירופי. סמלים צבאיים הם תמה חוזרת בעבודותיו של וינשטיין (למשל “צולל-לוחם”, 2002 במוזיאון הרצליה לאמנות) [תמונה], והיא נקשרת לעניין שהוא מגלה בדרך שבה מתפרשת ההיסטוריה הלאומית והציונית של ישראל והופכת למיתולוגיה מקומית.

עבודתו “העיניים של האבא”, 1997-1998 (תמונה) – הדבק תצלומים של חלקם התחתון של פני וינשטיין וחלקם העליון של פני אביו – נתלתה במשרדו של ד”ר טיכו. שמה לקוח ממתכונת המשפטים המוכרת “יש לו את העיניים של אבא”, והיא מעניקה למשפט המוכר ביטוי חזותי. יש בה אמירה על מערכת היחסים הנפתלת שבין אב ובנו, ונטיעתה בסביבה חדשה מוסיפה לה פרשנות רעננה: מצד אחד התייחסות אל מקצועו של ד”ר טיכו, מרופאי העיניים המוערכים בירושלים, ואל מרפאת העיניים שהפעיל בקומת הכניסה מ-1924 ועד מותו ב-1960, מצד אחר תזכורת לכך שנישואי הזוג טיכו לא נשאו פרי בטן. “פיצה זיתים (הצעה לפסל חוצות)”, 2003 (תמונה) היא עוד עבודה קיימת שקיבלה הקשר חדש. הבונסאי זיתים השתול בסביבת בטון וחצץ הונח על שולחן נמוך לצד שתי כורסאות, כך שבד בבד יכולים להיראות גם עצי הזית העשויים פחם בידה העדינה של אנה טיכו (1935, 1940) [תמונה]. עץ הזית על גזעו המסוקס ועליו הירוקים-מאובקים נפוץ מאוד בנוף המקומי ורווח בציורים ובתצלומים איקוניים של נוף ארצישראלי. העץ מסמל קשר עתיק לאדמה, ופירותיו מייצגים דרך חיים פשוטה אך אידאלית (המיוצגת היטב בשיר ” עוד לא אכלנו שום דבר / וגם לא שתינו / אם אין שמפיין ואין קוויאר / תנו לנו לחם וזיתים”). וינשטיין מעדכן את הדיאטה המקומית הדלה בכך שהוא הופך אותה לתוספת לפיצה; לא עוד מנה מקומית, אלא סמל לגלובליזציה של הצרכנות העכשווית. השפה האסתטית של העבודה מצוטטת  משפת האנדרטאות ופסלי חוץ הפזורים בארץ, המתיימרת לשלב את הטבע עם המודרניות כדי ליצור מקום נקי ושקט המעורר באופן לא-מודע תחושת שייכות.

ארבעת “רישומי” הנוף (תמונה) בחדר האחרון של הגלריה הם העבודות שדמיונן החזותי לציוריה של אנה טיכו הוא הישיר ביותר. תיאורי הגבעות המיוערות עשויים בידי וינשטיין סיבי צמר פלדה, לבד וצמר גפן המודבקים על נייר. עד שמבחינים מקרוב בחומרים הם נראים כמו הפחם, הפסטל והעיפרון מהרישומים. כמו ברוב עבודותיו, יש רכיב נסתר בדימוי, שהופך אותו על פיו. כאן הדימויים הרומנטיים אינם רישומי נוף טהורים, אלא תיאורים של דלֵקות יער* – אותו נוף שאנה טיכו נכבשה בקסמו ונהגה לומר עליו “הנוף בחר בי” עולה בלהבות, נעלם לנגד עינינו.

באמצעות המיצב “חתך” והעבודות האחרות שנדונו כאן, וינשטיין שוקע בשיחה עם אנה טיכו, ד”ר טיכו ובית טיכו. עבודותיו נוגעות ברכיבים ובדימויים רבים הקשורים להיסטוריה של הבית ויושביו הקודמים, אך אופן הקישור – הרמזים, האלוזיות וההיפוכים המעודנים – לעתים קרובות אירוני, טובל בהומור, יותר משיש בו תגובות בוטות לעבר. טווח העבודות מייצג חתך יפה של עבודותיו של וינשטיין בעשור האחרון כשהן נטועות בהקשר חדש. מעבר לעיסוק שלו בפרשנות להיסטוריה ולנוף המקומיים, מעניין לציין את החומרים המודרניים שהוא משתמש בהם – אם-די-אף, עץ לבוד, בטון, צמר פלדה ועוד. כשם שהנושא והצורה של עבודותיו כך גם האמצעים והטכניקות שבהם הן עשויות מתאימים לקבוע את יצירתו כמייצגת את ראשית המאה ה-21, עידן שבו אפשר לעבד את הנוף העשוי עץ לבוד ודשא מלאכותי, ולארוז אותו, ואפשר למזער עץ זית, להכניסו אל תוך חלל סגור, כחלק מדגם לפסל חוצות.